יש רגעים בהם הלב שלנו מרופף את אחיזת הפלסטרים ששמרו על פצעיו ושוב יש חשש שמשהו ייפתח שוב וידמם.
ברגע כזה היום, אפתי את ילדיי האהובים לפיקניק של צהריים וקבעתי עם חברה אהובה.
על מרבד פפיטה אדום לבן שתינו ואכלנו ובאווירה קסומה, יכולנו להתמסר לפיסת זמן שעצרה מלכת.
טיפות קטנות של גשם, אפס לחות ואווירת סתיו מהממת יכלו להשכיח במטה קסם כל דאגה וכל חוסר נוחות.
צחוק הילדים ומשחק המחבואים שלהם הזכיר לי נשכחות, את ילדותי הקסומה שהייתי בורחת אליה חת שתיים אם רק הייתי יכולה.
לרגע עצמתי עיניים ויכולתי להרגיש את נשמתי פורחת ועפה לה שם במתחם מסתכלת ומחייכת לכל פני האנשים היפים והשלווים שהיו שם היום.
כך נאספו אחת אל השניה ארבע שעות צהריים קסומות, כמצמוץ עיניים מהיר.
ברקע נשמעו להן הודעות וואטסאפ ואס אמ אסים (קשה לעצור את יד הקידמה המשגת) וגם הן איימו לקלקל את הפסטורליה באלת הדלתות המסתובבות, "מה אם הייתי נוהגת כך או אחרת".
אבל, גם הפעם לא הרמתי ידיים ובמלחמה קטנה שלי את עצמי ניצחתי שוב, הרגים הקסומים ואני אחזנו ידיים חזק, לא נפרדנו וחזרנו עם טעם מתוק של עוד הביתה.
לעוד שבת קסומה. שבת שלום.
;){kind=link}